קפצה זקנה פתאום

אוף איזה נושא כבד.

כמה חשבתי אם בכלל לפתוח אותו, מולי קודם ואז מולכן.

הרי לכתוב על הזקנה שמתגנבת זה להודות בה ולאפשר אותה.

חלק גדול מהעיסוק שלי ברשת ובחיים בכלל סובב סביב עולם הביוטי שכלכולו מאמץ מלחמתי בזקנה, בכוח המושך מטה, בבלאי החיים הטבעי והאכזרי כל כך. אנחנו בניסיונות הבלתי פוסקים לעכב אותה, לקבוע איתה לפעם אחרת, להבריז לה ולסנן אותה, אבל הזקנה מלווה אותנו מהיום שנולדנו. למעשה נולדנו ומאז אנחנו הולכות ומזדקנות.

לצערי, המון נשים (וזה כולל אותי) עסוקות באופן כזה או אחר בלשפץ את עצמן לכדי שביעות רצון. מאז ומעולם אנחנו נלחמות במשקל, עושות מניפולציות שונות על השיער, מאפרות את הפנים ועוד ועוד ועוד... ובסוף מה? אנחנו מסתכלות על עצמנו שלפעם ותופסות את הראש – מה חשבנו לעצמנו?! איזה פצצות היינו? למה לא יכולנו להשלים עם עצמנו ברגע הזה ופשוט לשחרר?

כל החיים אנחנו מנסות לחזור אחורה לאיזו ורסיה מוצלחת של עצמנו מפעם, רזה יותר, קלילה יותר, חסרת עכבות ומאושרת. מתישהו מגיע רגע בחייה של אישה שהיא מבינה שהיא הפסידה בקרב ובמלחמה. להתראות נעורים שלום אהבה.

קפצה זקנה פתאום היא שורה מתוך השיר נוף ילדות של שלמה ארצי והיא שורה מדוייקת, כי הזקנה באמת קופצת בפתאומיות ואחרי שנים שהצלחת לחמוק ממנה פתאום היא כאן והיא כאן כדי להישאר.

פתאום זה נפל עליי, קפץ, קפצה - אני אוולין חיימוביץ, כבר לא אהיה הפצצה הצעירה שמהלכת קסם על העולם. הפסדתי לזקנה והיא מנת חלקי, מכאן אני יכולה לשמר ולרענן אבל לשחזר? לא מותק, נגמר לך.

אז מה אני כותבת לכן על נושא כל כך מדכא? הרי אני לא מחזיקה בפי בשורה על מעיין נעורים וגם מכונת זמן אין לי להציע. אז מה בכל זאת?

לחבק את הזקנה.

אני מגעילה את עצמי כשאני רושמת את זה, כמה קלישאתי ומרגיז, כמו הנשים שמפצירות "הרווחתי את הקמטים שלי ביושר", אף פעם לא התחברתי לגישה או האמנתי לה.

אז אני לא קוראת לכן לחבק את הזקנה אבל מה עם לחיות איתה בשלום? מה עם לחבק את עצמנו ולהבין שאנחנו אולי לא הכי יפות שהיינו אבל אנחנו הכי יפות שנהיה! או לפחות הכי צעירות שנהיה.

מותר לנו לשמר ולשפץ וכל האמצעים כשרים במסע הזה לאהבה עצמית, למבט שלם במראה, אבל די לריב עם הגיל שלנו.

להתראות נעורים, שלום לזקנה באהבה.

‍